דינוזאורים
יונתן בן- 15 ואוהב לגלוש באינטרנט. יואב הוא בן- 6 ואוהב את ארוחת הילדים במק-דונלד, בגלל ההפתעה. שניהם אוהבים דינוזאורים. כמו כל הילדים. טוב, לא בדיוק כולם. יש ילדים שגדלים בלי דינוזאורים בתכניות טלוויזיה, בלי דינוזאורים בסיפורי הילדים, ובלי מוזיאונים להיסטוריה של הטבע.
בלונדון, בניו-יורק, כמו בהרבה ערים אחרות, יש מוזיאונים כאלה. הם מלאים ילדים רועשים. ושלא כמו במוזיאונים לאומנות שהם מתורבתים מדי וקפואים מדי, הילדים לא נגררים אחרי ההורים בעיניים זגוגיות. להפך, יש שם אוירה שהיא באיזה מקום שהוא באמצע בין מוזיאון לפרק שעשועים, קרנבל וגן חיות. מקום שילדים אוהבים.
המוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון נמצא על צומת הרחובות Exhibition – Cromwell. בנין ענק, בצבע צהבהב, מימי המלכה ויקטוריה, ולמרות אנגליותו של הבניין הוא אפילו יפה. בכניסה למוזיאון, שלד ענק של דיפלודוקוס—26 מטרים מגולגולתו הבוטנית ועד קצה זנבו. לא, הוא לא אמיתי. הוא העתק. השלד המקורי נמצא במוזיאון קרנגי. ההעתק נעשה לבקשתו של המלך אדוארד שכשביקר בארה”ב. גם הדינוזאור בקרנגי אינו אמיתי: השלד המקורי, שנמצא בוואיומינג, היה חסר שתי רגליים קדמיות. הרכיבו על הדיפלודוקוס רגלים של ברונטוסאורוס שנמצאו במדינה אחרת. רמאויות קטנות כאלה שכיחות במוזיאונים והן מספקות לצוות במוזיאון אנקדוטות לספר אותן למבקרים. לילדים זה לא הפריע. הדיפלודוקוס בא עם סיפור. למבוגרים הסיפור הוסיף נופך של מהימנות.
המוזיאון היה מלא מפה לפה. מבוגרים וילדים. תיירים ומקומיים, כושים ולבנים, ישראלים וערבים, סיקים הודים בתרבוש, ומוסלמים בגלביות. אבל אף לא שטריימל אחד, קפוטה אחת, יהודיה אחת חובשת שביס או סתם בחור ישיבה עם ציצית בחוץ. הקהילה החרדית היא במלחמה עם הדינוזאורים, ואת המלחמה הזאת הם הולכים להפסיד.
אין בישראל מוזיאון שמציג דינוזאורים. גם לא יהיה. דינוזאורים חיו לפני 150 עד 65 מליון שנה והם לא מופיעים בסיפור הבריאה בתנ”ך. העולם, כפי שמלמדים קהילות גדולות של ילדי ישראל, יש לו סיפור בריאה אמיתי אחד: הוא בן 5760 שנה. היום והלילה נוצרו ביום הראשון לבריאה, והשמש והירח ארבעה ימים אחר כך. היו תנינים גדולים, דינוזאורים לא. בקהילות אלו לא יעלה על הדעת שבכספי משלם המסים יבנו מוזיאון שיחשוף את הילדים לנרטיב המדעי של סיפור הבריאה.
הדינוזאורים נעלמו פתאום לפני 65 מליון שנה. הסיבה לכך אינה ידועה בוודאות ויתכן שחברו מספר גורמים יחד להשמיד את הדינוזאורים. יש עדויות שבערך באותה תקופה פגע אסטרואיד ענק בכדור הארץ ליד מפרץ יוקטן במכסיקו, שהייתה פעילות געשית חריגה באסיה, ושהיו שינויים אקלימים. הדינוזאורים נעלמו כיון שלא יכלו להתאים את עצמם לתנאים החדשים.
מקטליזטור דתי וחברתי לפני אלפיים שנה היהדות, תחת הנהגה רבנית, הפכה לקוריוז אקדמי ומוצג מוזיאוני. למעלה מביליון בני אדם רואים את עצמם נוצרים, ולמעלה מביליון מוסלמים, ובודהיסטים. יש אולי מאה וחמישים אלף יהודים חרדים מחוץ למדינת ישראל. היהדות היום היא קהילה קטנה מדי להיות דת משמעותית בפרספקטיבה של כדור הארץ. במשך אלפיים שנה, תחת מנהיגות כושלת, היא הפכה לשלב אבולוציוני בהתפתחותן של שתים משלוש הדתות, שלפחות מבחינה מספרית הן משמעותיות לאנושות. כמו הדינוזאורים היהדות לא הצליחה להתאים לסביבה משתנה. היום היא חוזרת על טעויות שעשתה הכנסייה הקתולית כשניהלה את המלחמה האבודה בגלילאו. אין סיכוי למי שנלחם בדינוזאורים. תשאלו כל ילד.
הבעיה של מנהיגות כושלת אובחנה בעבר. הקונסרבטיבים והרפורמים ניסו להפקיע את ההנהגה מידי היהדות הרבנית, וניסו לשנות את אופייה לדת המאפשרת פתיחות לעולם. גם במסגרת היהדות האורתודוכסית, במיוחד בגרמניה ובארץ, היו ניסיונות דומים, פחות רדיקלים, בכוון של “תורה ומדע” וכיום ב-“מימד”. אלו תנועות של יהודים משכילים, משכילים מדי, נבונים ופקוחי עין, ללא רומנטיקה או אשליות. אולי בגלל זה הייתה הצלחתם קטנה. בישראל של היום השפעתם זניחה מול זו של החרדים האחרים.
הרצל שהיה רומנטיקן ללא תקנה, הצליח, לפי שעה, להפקיע חלק של ההנהגה של העם היהודי מהמסגרת החד-ממדית הרבנית שלה. ישראל החליפה את העוגן הדתי בעוגן לאומי, אתני ותרבותי. אבל, חשוב לא פחות, יצרה הנהגה חלופית מוכרת להנהגה הרבנית. המגמות בשנים האחרונות מצביעות על שיבתם של הרבנים להנהגה הלאומית ולכן הן מקור לדאגה. זאת ועוד, הציונות לא פתרה את בעיית המנהיגות החלופית לעם היהודי בתפוצות. למעשה, במשך חמישים השנה האחרונות, עקב הצורך להתמודד עם שאלות קיומיות, לא הייתה ההנהגה החלופית בישראל פנויה להתייחס לשאלות אלה באופן קונסטרוקטיבי. למעשה לא רק שלא עזרה להשתית את הקיום היהודי בתפוצה על בסיס של קיימא, אלא אפילו חתרה תחתיו. זה האתגר האמיתי של הציונות הפוסט-מודרנית. אם לא נדע להתמודד אתו, תחזור הנהגה רבנית וזאת עשויה להפוך את היהדות למוזיאון של דינוזאורים.
נתפרסם בשינויים קלים בעיתון למחשבה בשער בשנת 2000.
