מזיניק
כשהייתי ילד נהגנו ללכת, אבא ואני, לבית הכנסת ברחוב בוגרשוב. בית כנסת שקיים עד היום. הספסל הקבוע של אבא היה איפה שהוא באמצע הגוש השמאלי. לא במזרח עם החשובים ולא מאחור עם עמך והעניים. סתם באמצע. זה היה בית כנסת של יהודים פשוטים, בעלי מלאכה וקשי יום. יהודים ממזרח אירופה. אשכנזים שדברו עברית גרועה ויידיש פשוטה. בית הכנסת היה בליבה של שכונת צריפים, מעברה שפנתה את מקומה כשבנו את הקניון של לב דיזנגוף. כשהקופה בבית הכנסת לא הייתה ריקה עבר לפני התיבה בבית הכנסת חזן עם מצנפת שחורה של חזנים שסלסל בגרונו כמו זמר אופירה. התפילה התארכה ואני הייתי חסר סבלנות. אבא היה אומר: חזונים נארונים. נאר ביידיש זה טיפש. את העליות לתורה היו מוכרים למרבה במחיר. מחלקים לשברים קטנים את שבע העליות כדי להעלות כמה שאפשר יותר מתפללים עניים ולשנורר תרומת מעט מכל אחד מהם. המי שבירכים היו ארוכים יותר מהקריאה בתורה ואבא רטן שבבית הכנסת הזה הקריאה בתורה היא כמו יריד בשוק.
ואז התקרבה בר המצווה שלי וזה די היה ברור שאת העלייה לתורה שם אני לא עושה. אני כבר לא זוכר מי באמת החליט שבית הכנסת של בוגרשוב לא מספיק אלגנטי, אני, אבא או אמא. אני חושב שלא אני, אבל אני לא ממש זוכר. בכל אופן, החברים הנחשבים בכיתה, אלה שהיום קוראים להם מקובלים, יונתן הלוי, עודד ברט מהשוקולדים, וישראל גוטסדינר מצוות רעים, ערכו כולם את בר המצווה שלהם בבית הכנסת איחוד שיבת ציון שהיה אז בבית-צעירות מזרחי מאחורי הקאמרי ודי רחוק מהבית שלנו. זה היה בית כנסת של יקים, כמובן. למרות שעשינו מאמץ להופיע בתדירות סבירה בשנה של הבר מצווה לא נחשבנו למתפללים קבועים וותיקים ולא היינו בעדיפות ראשונה לשריון שבת הבר מצווה. הרגשתי שדחו אותנו בתירוצים ושאנחנו לא מספיק טובים בשביל האצולה היקית.
ואז היה לנו מזל והרב דוקטור יהודה מוריאל הזמין את אבא לייסד אתו בית הכנסת בסמינר תלפיות. מוריאל היה המנהל של הסמינר ואבא המנהל של בית הספר הדתי היוקרתי בתל אביב והשניים נתנו צבע של איכות ופרסטיזה לבית הכנסת החדש. קראו לבית הכנסת הזה בית כנסת של צעירים וזה אומר שזה היה באמת מזמן אם סבא ומוריאל עליו השלום נחשבו צעירים. שם אבא ישב במזרח ליד מוריאל שישב בסמוך לארון הקודש. מוריאל היה מלמד משנה ברורה בין מנחה למעריב וקורא בשבת את התורה. הוא היה איש מיוחד רב ודוקטור. יהודי אורתודוכסי ומשכיל כמו אבא. זן שהולך ושנכחד. ואני הייתי ילד הבר מצווה הראשון בבית הכנסת תלפיות.
הייתה לי פרשה ארוכה במיוחד: ויקהל פקודי מחוברות. ולא הצלחתי להכין את כולה. קראתי מהעלייה השנייה ואילך והרגשתי שלא עמדתי במשימה כפי שציפו ממני. זמן קצר לפני בר המצווה שאל אותי אחד המורים היותר רשעים בבית הספר אם השומעים יצליחו להבחין בקריאה שלי בין ו-את בצירה ל-ואת בסגול כמו בפסוק: אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת-עַמֻּדֶיהָ וְאֶת-אֲדָנֶיהָ, וְאֶת-הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר, אֶת-מֵיתָרָיו, וִיתֵדֹתֶיהָ; וְאֵת, כָּל-כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן–לְאֹהֶל מוֹעֵד. יש כאן ששה אתים ואני אשאיר לכם לנחש אילו שנים הם בצירה ואילו ארבע הם בסגול . ואני נבהלתי כי בכלל לא הייתי מודע לכך שיש רמה כזו של הקפדה. מאז, כל פעם שקראתי בתורה הקול שלי היה רועד מפחד.
יואב הוא ה”מזיניק” האח הקטן של מעין ויונתן. כשנולדת מעין כבר הייתה אחרי בת-מצווה ויותר בתפקיד של אמא שנייה מאחות בוגרת. יש יתרונות להיות מזיניק. כשנולדת עברנו לבית החדש והגדול, עם גינה, וחדר לכל אחד לוכסוס שלא היה למעיין יונתן. אני הייתי מסודר בעבודה ומעבר ללחץ של קביעות וקידום ולכן גם הייתי יותר פנוי אליך מאשר לשני אחייך הבוגרים. אני בטוח שלמרות כל זאת יש לך רשימה ארוכה של תלונות עלי אבל הרשימה של מעין ויונתן ארוכה יותר.
יש גם חסרון להיות מזיניק, הקטן. להרגיש הכי חלש, זה שעוד לא למד את מה שהאחרים כבר שכחו, וזה שצריך להתמודד עם הרף הגבוה ועם ההישגים הלא הגיוניים, בבית הספר ובחברה, של אחים בוגרים במשפחה תחרותית. ואתה, בדרכך התמודדת. אתה היום החזק בבית, ועוד מעט גם הגבוה בבית. ילד שיודע מה הוא רוצה ויודע לבחור. ילד רגיש ומקובל בין חבריו, יפה תואר ומראה, בעל רבועים וקוביות, ואני מאחל לך שתמשיך לשאת חן וחסד בעיני כל רואיך ובעיני הבנות במיוחד.
אי אפשר לעבור כביש עם יואב שלא במעבר חציה ובטח לא באור אדום. אפילו לא ברחוב שומם ונידח בעיר ריקה ממכוניות באמצע הלילה ביום כיפור. קבלת אחריות וההקפדה על חוקים היא חובה לא קלה לרוב המתבגרים, ויש אפילו לא מעט מבוגרים, כולל ראשי ממשלה ונשיאים, שלא ילמדו זאת לעולם. אבל לך יואב הקפדנות על חוקים היא טבעית. לא מהגנים שלי כנראה, אבל כן המגנים הסכסונים של אמא. עם הבגרות והאחריות באות, ודאי תשמח לשמוע, גם זכויות. הזכות להחליט ולבחור, הזכות לשבת מקדימה באוטו, הזכות לראות סרטים של מתבגרים והזכות ללכת לישון יותר מאוחר. הזכות והאחריות שבעצמאות. גם זכות וגם אחריות.
יואב, אתה נער שיודע להתמודד. רץ למרחקים ארוכים בעל התמדה וסיבולת. לא הכול תמיד בא לך בקלות, אבל לשבחך יאמר, שאינך בורח מקשיים ואלה גם מאתגרים אותך וטוב שכך. אתה היום שחקן כדור סל מעולה, שחקן הכדורסל הכי טוב שגדל אי פעם בשושלת אברון-צרני. וזה בא לך מהשקעה מהתמדה והיכולת להתמודד ולא מהגנים של אבא שלך שהיה השחקן כדורסל הכי גרוע מהבימה ועד לחוף בוגרשוב.
יואב בני, אסיים בברכה לך כשם שברך אותי אבי:יברכך יי וישמרך, יאר יי פניו אליך ויחונך ישא יי פניו אליך וישם לך שלום.
אבא
