החיים הטובים באקדמיה
שנתיים חיזרה הפקולטה לפיסיקה בטכניון אחרי פרופסור ס. מאוניברסיטה אירופאית. אתמול הוא אמר לנו לא. סופי. דווקא היו לנו נתוני פתיחה טובים. לפני כעשר שנים, לאחר שקבל את הדוקטורט שלו ממכון יוקרתי בארה” ס. בחר לבוא לטכניון, בגלל יוקרתו המדעית של המוסד וגם ממניעים ציוניים. הוא התאהב בישראלית, דוקטורנטית בטכניון, ונישא לה. לאחר מכן, קבל מלגה יוקרתית באירופה שאפשרה לו להקדיש את כל זמנו לחקר, ללא חובות הוראה, במשך חמש שנים, ובנה קרירה מדעית מפוארת. לכשנהיה מדען מפורסם, הציע לו הטכניון הצעה שאי אפשר לסרב לה: לקבל את הקתדרה שהתפנתה עם פטירתו של מורו ורבו, פרופסור אשר פרס, מאבות תורת האינפורמציה הקוונטית.
הצענו לו כל מה שהמערכת בישראל מסוגלת להציע לפרופסורים שהאקדמיה חפצה ביקרם: עומס הוראה מופחת, קתדרא למחקר שהטכניון מעניק למדענים בעלי שם בין לאומי, וסל קליטה. אבל עשינו שגיאה.
את המשא ומתן היינו צריכים להעביר לנציג האוצר שהיה משכנע את ס. שהפרופסורים באקדמיה הישראלית חוגגים ללא הפסקה: עובדים מעט, משתכרים הרבה, ויוצאים לטיולים אקזוטיים ברחבי העולם, במסווה של השתלמויות מדעיות. נציג האוצר היה אולי נעזר במירב ארלוזרוב שהייתה פותרת את בעיות הפנסיה של ס. בצבירת פנסיה בקצב כפול. ואולי גם אפשר היה לספר לו סיפורי בדים ולהחליף את האוברדרפט בבנק של חברי רוב חברי הסגל בתלוש שכר דמיוני ומנופח, חשמל חינם, חשבון הוצאות בלתי מוגבל ורכב צמוד, לפחות אודי אי 6, וסידור עבודה לבני משפחה.
במקום זה נהלנו אנו את המשא ומתן ונכשלנו. לא בגלל שהטכניון נופל ברמתו מהאוניברסיטה שלו באירופה, ההפך הוא הנכון. הוא גם לא סירב לנו כיון שחשש שעומס ההוראה המופחת שלו יגרום לו להרגיש כפרזיט ואזרח שלוקח מהחברה הרבה ונותן מעט. הוא סירב לנו כיון שלאחר שעשה בדיקות עם רואה החשבון שלו, המעבר שלו לטכניון יהיה עבורו קטסטרופה כלכלית. רואה החשבון שלו הסביר לו שהוא לא יוכל לקיים את עצמו בכבוד. לא לפני הפנסיה וודאי שלא אחריה. הטכניון לא הצליח לעמוד בתנאי השכר הפנסיה מול אוניברסיטה נחותה ממנו בהרבה מבחינה מדעית באירופה.
החיים באקדמיה הם אכן חיים של פריוילגיה נפלאה. לא בגלל השכר, לא בגלל הנסיעות ולא בגלל עומס הוראה נמוך. הם פריוילגיה כיון שהחברה מאפשרת לפרופסורים לעשות מה שהם אוהבים ולקבל על זה משכורת. אנשים שהכי אוהבים לעשות כסף, לא מתאים וגם לא כדאי להם להיות פרופסורים. גם לכאלה שהכי אוהבים לטייל בעולם יש דרכים טובות יותר לממש את עצמם מלהיות פרופסורים. רוב הפרופסורים לפיסיקה במחלקה שלי הם מורעלים אמיתיים וורקוהולים. רובם כלל גם לא יודע איך להעסיק את עצמו חוץ מאשר לעבוד. זה סוג של נכות נפשית שאי אפשר לרפא אותה. רובם גם לא קוראים לאהבה שלהם עבודה. כשחבר סגל שלי גומר שלוש שעות הוראה בפיסיקה ל 200 סטודנטים הוא לא הולך הביתה לצפות בטלוויזיה, לא יוצא לטיול בשביל ישראל ולא הולך לקרוא ספר טוב. הוא גם לא יוצא לעשות חלטורות וללמד קורס לבגרות. הוא הולך למעבדה שלו ועובד עם הסטודנטים לתארים גבוהים. הוא מבלה עם מסטרנטים והדוקטורנטים שלו יותר שעות משהוא מבלה עם אשתו וילדיו. הוא כותב הצעות מחקר ומביא מענקי מחקר במימון חיצוני שבמקרים רבים עולה מספר מונים על המשכורת שהוא מקבל מהטכניון. הוא מכשיר את הקאדר המדעי שיוביל את ישראל: החומר האנושי שמאייש את תעשיית ההי-טק בארץ רוכש את ההרגלי העבודה והמחקר שלו מהפרופסורים באוניברסיטה וסופג מהם את הרעל.
למדינת ישראל אין כסף להשקיע בחינוך אבל יש לה כסף להשקעה בבערות. ידו של שר האוצר אינה רועדת כשהוא מעביר תקציבי ענק לישיבות הקטנות והגדולות למרות שהוא יודע שבכך שהוא מונע ממאות אלפי ילדים מוכשרים וסקרנים יכולת השתכרות והשתלבות בחברה ודן אותם לחיים של צמצום, בורות ובערות, פרזיטיות ועוני. לממשלת ישראל יש סדר עדיפות עקום.
נשלח לאופ-אד לעיתון הארץ ב 28 יולי 2008 ונדחה מפרסום
