The hate poem “Der Judenturm” appeared on the 30 April 1933 in the Leipziger Tageszeitung. It is directed at Hans Kroch (1887 Leipzig-1970 Jerusalem) a Jewish banker. Although his name is not explicitly mentioned in the poem, there is no doubt that he is the target: The tower in the title refers to the highest building in Leipzig known as the Kroch Hochhaus which was the Kroch bank building. The second line in the poem “Ein reicher Jude wie heist er doch” rhymes nicely with Kroch.
I have translated the original German poem into English and both original and translation are given below. The translation is not verbatim, since I wanted to preserve the tempo and rhymes of the original. However, I did make the effort to keep the translation faithful to the spirit of the original. The poem refers to images on a frieze displayed at the front of the Kroch bank, shown between the English and German version.
פרופ. בועז סנגרו כתב בהארץ מאמר דעה משעשע מבחינה לוגית בכך שהוא מסנגר על קריטריונים אתים שלפיהם כתב הסניגוריה הוא עצמו הפרה של כללי האתיקה שהוא דוגל בהם. יתר על כן, הוא טוען בשבחו של מסמך שאינו אתי לפי הקריטריונים של עצמו.
ההגדרה של פעילות אקדמית במסמך כשר כוללת (סעיף ב) : “כל פעילות של חבר סגל במוסד להשכלה גבוהה, מחוץ למסגרת אותו מוסד שבה הסגל האקדמי מציג את עצמו בתור שכזה”. המאמר של פרופ סנגרו מסתיים בחתימה שמציינת כי הוא מלמד במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן ולכן לפי הגדרות של פעילות אקדמית סעיף ב החתימה מגדירה את המאמר בעיתון הארץ כפעילות אקדמית.
ההגדרה של פעילות פוליטית בסעיף ג של מסמך כשר קובעת שכל פעילות שיש בה תמיכה ישירה בעמדה מסוימת במחלוקת ציבורית, בזיקה ברורה למפלגה היא בהגדרה, פעילות פוליטית.
כיון שמסמך כשר הינו מסמך שנמצא במחלוקת ציבורית, בזיקה ברורה לשר החינוך יוזם המסמך, ומפלגתו, הבית היהודי, שהוא עומד בראשה, התמיכה של פרופ סנגרו במסמך במאמרו בעיתון הארץ היא פעילות פוליטית.
המאמר של פרופ סנגרו מערב לכן פעילות אקדמית בפעילות פוליטית.
לפי סעיף 12 הקובע כללי התנהלות של חברי הסגל מחוץ לקמפוס היה על פרופ סנגרו לציין שאין זיקה בין פעילותו הפוליטית למוסד או היחידה אליה הוא משתייך. פרופ. סנגרו לא עשה כן, והוא בחזקת מי שעבר על התקנון האתי.
מאותן סיבות, פרופסור אסא כשר חיבר מסמך וקבע כללים אתים שהוא לא עומד בהם בעצמו.
כיון שאין לי שום רצון ועניין לציית לקריטריונים של פרופ כשר אני כן אציין שאני פרופסור אמריטוס בטכניון ולא אטרח לציין שהכתוב למעלה אינו מיצג את הטכניון או הפקולטה לפיזיקה בטכניון, ביתי במשך 35 שנה.
נתניהו טוען שהמהומות אוקטובר האחרונות ניזונות מתעמולה שקרית: למדינת ישראל אין שום מזימה לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית. ליבוי האש נעשה במזיד על ידי התנועה האסלמית והרשות הפלסטינאית ומוזן משנאת ישראל.
כל תעמולה, אפילו שקרית, צריכה גרעין של אמת ויש יותר מגרעין בטענה הפלסטינאית. בממשלת ישראל יושב שר, אורי אריאל, שטוען בריש גלי ולדעתי במידה רבה של צדק, שזכותו של כל יהודי להתפלל בכל מקום שיחפוץ בו. צריך, הוא טוען, להרשות ליהודים להתפלל בהר הבית. אורי אריאל, שר בממשלת ישראל, הוא בפירוש בעד שינוי הסטטוס קוו בהר הבית. הוא לא היחיד שחושב כך. גם יהודה גליק וחבורת נאמני הר הבית חושבים כך ויש להם לא מעט תומכים בליכוד ובבית היהודי. מירי רגב כבר אמרתי? מטעם זה אי אפשר להגיד שהטענה שממשלת ישראל מבקשת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית הוא שקר שאין לו רגליים. יש בממשלת ישראל לפחות שר אחד שמבקש לשנות את הסטטוס קוו.
שינוי זוחל של הסטטוס קוו מלווה בחמדנות טריטוריאלית הם, מאז 1967, מפת הדרכים של המדיניות הישראלית. יותר משאורי אריאל ויהודה גליק רוצים להתפלל על הר הבית הם רוצים להראות בעלות: להתנדנד ולהתעטף בטלית. לכשיגשימו את הפגנת הבעלות הראשונית הזאת הממשלה תתגייס לשמור על דריסת הרגל הטריטוריאלית: הסטטוס קוו החדש לא יחזור להיות הסטטוס קוו אנטה. בקלות רבה נסביר לידידינו האירופים והאמריקנים מדוע הסטטוס קוו החדש ממש את עיקרון חופש הפולחן. וכשיבוא הרגע המתאים, בצעד קליל נפקיע את ההבית מידי הווקף, ונארגן חלוקת זמנים צודקת ושוויונית בין תפילות היהודים והמוסלמים בהר הבית. זה תרחיש מדומיין אבל לא מופרך. כך קרה במערת המכפלה: עד 1935 הורשו יהודים להיכנס עד למדרגה השביעית, ב 1968 הפקיעה ישראל את מערה מידי הקאדי של חברון והרשתה ליהודים להתפלל רק בשעות מסוימות. החל מ 1975 הוסרו ההגבלות על תפילת יהודים והיום המערה מחולקת כמקום תפילה בין יהודים למוסלמים.
מדינת ישראל משקיעה משאבים בתכנון בית המקדש השלישי. מכון המקדש שבראשו עומד הרב ישראל אריאל נהנה מתקציב שנתי של כארבעה מיליון שח. זה אינו מכון מחקר אקדמי אלא מכון שמטרתו לבנות ולהכשיר את הכלים להקמת בית המקדש השלישי. המכון עשיר דיו כדי לממן הסעות של תלמידים לימי ביקורים. הוא מקבל תקציבים ממשרדי ממשלה שונים ביניהם משרד המדע ומשרד התרבות והספורט. הוא גם זוכה לעידודו של ממשרד הביטחון שמקציב לו תקנים של שירות לאומי.
זה לא המוסד היחידי שעסוק במימוש ההערכות להקמת בית המקדש השלישי. והוא גם לא המוסד היחידי שזוכה לתמיכה ממשלתית למטרה ראויה זו. יש הרבה כאלה. אסתפק בעוד דוגמה אחת. בישוב כרמי צור ששייך למועצת גוש עציון, גוש שמעלה על נס את העובדה שהוא בלב הקונסנזוס הישראלי, נמצא הכולל “בית הבחירה” . יש בכולל 15 אברכים שעסוקים בליבון דיני בית המקדש ודנים בשאלה המרתקת איך מזים דם של קורבנות על קרנות המזבח. תנחשו מי ממן אותם.
אז אדוני ראש הממשלה איפה יבנו את בית המקדש השלישי שאת התוכנית שלו אתה מממן? בשינקין? במאדים? אני מאמין לך שאתה לא מתכנן לבנות את בית המקדש בקדנציה הנוכחית. אבל קשה לי להאמין לך שאתה וממשלת ישראל לא תקפצו על ההזדמנות הראשונה שתאפשר לכם לשנות, קצת, את הסטטוס קוו בהר הבית. סיפוח זוחל היא אסטרטגיה שעבדה היטב עד היום. ואם אני, יהודי אפילו נימול, ישראלי, דור שני לפליטי שואה, מ”פ בדימוס פרופסור בטכניון, חילוני שמאלני ועוכר ישראל על פי הבנתך, לא מאמין לך, אז שאבו מאזן יאמין ?
דאע”ש שואף להחזיר את האסלם למאה השביעית לספירה. השר אורי אריאל ויהודה גליק והרב אריאלי וחבר מרעיהם היהודיסטים קוראים להחזיר את היהדות למאה התשיעית לפני הספירה. קטאר וערב הסעודית ממנים את דאע”ש וממשלת ישראל ממנת את תמונת הראי היהודיסטית שלהם. על אלה ואלה עיני בוכייה.
יונתן בן- 15 ואוהב לגלוש באינטרנט. יואב הוא בן- 6 ואוהב את ארוחת הילדים במק-דונלד, בגלל ההפתעה. שניהם אוהבים דינוזאורים. כמו כל הילדים. טוב, לא בדיוק כולם. יש ילדים שגדלים בלי דינוזאורים בתכניות טלוויזיה, בלי דינוזאורים בסיפורי הילדים, ובלי מוזיאונים להיסטוריה של הטבע.
בלונדון, בניו-יורק, כמו בהרבה ערים אחרות, יש מוזיאונים כאלה. הם מלאים ילדים רועשים. ושלא כמו במוזיאונים לאומנות שהם מתורבתים מדי וקפואים מדי, הילדים לא נגררים אחרי ההורים בעיניים זגוגיות. להפך, יש שם אוירה שהיא באיזה מקום שהוא באמצע בין מוזיאון לפרק שעשועים, קרנבל וגן חיות. מקום שילדים אוהבים.
המוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון נמצא על צומת הרחובות Exhibition – Cromwell. בנין ענק, בצבע צהבהב, מימי המלכה ויקטוריה, ולמרות אנגליותו של הבניין הוא אפילו יפה. בכניסה למוזיאון, שלד ענק של דיפלודוקוס—26 מטרים מגולגולתו הבוטנית ועד קצה זנבו. לא, הוא לא אמיתי. הוא העתק. השלד המקורי נמצא במוזיאון קרנגי. ההעתק נעשה לבקשתו של המלך אדוארד שכשביקר בארה”ב. גם הדינוזאור בקרנגי אינו אמיתי: השלד המקורי, שנמצא בוואיומינג, היה חסר שתי רגליים קדמיות. הרכיבו על הדיפלודוקוס רגלים של ברונטוסאורוס שנמצאו במדינה אחרת. רמאויות קטנות כאלה שכיחות במוזיאונים והן מספקות לצוות במוזיאון אנקדוטות לספר אותן למבקרים. לילדים זה לא הפריע. הדיפלודוקוס בא עם סיפור. למבוגרים הסיפור הוסיף נופך של מהימנות.
המוזיאון היה מלא מפה לפה. מבוגרים וילדים. תיירים ומקומיים, כושים ולבנים, ישראלים וערבים, סיקים הודים בתרבוש, ומוסלמים בגלביות. אבל אף לא שטריימל אחד, קפוטה אחת, יהודיה אחת חובשת שביס או סתם בחור ישיבה עם ציצית בחוץ. הקהילה החרדית היא במלחמה עם הדינוזאורים, ואת המלחמה הזאת הם הולכים להפסיד.
